השואה: קונסטלציה משפחתית

את קתרינה פרקש אני מאוד אוהבת. פגשתי אותה בסדנא של קונסטלציה משפחתית שהיא הנחתה, ומאז אני ממליצה לכל התלמידים שלי לעבור אצלה סדנא של קונסטלציה משפחתית.
הסדנא נערכה בישראל, אבל קתרינה פרקש דיברה גם על סדנאות שהיא מעבירה בחו"ל, ועל המשקל המיוחד שיש לכך שהיא בת של שני ניצולי שואה.
לפני יום השואה 2014 קיבלתי ממנה את המכתב הזה, וביקשתי ממנה רשות להעתיק ולפרסם אותו, כדי שעוד אנשים יוכלו לקרוא אותו, והנה הוא לפניכם.
 

סיפור אישי על השואה / קתרינה פרקש, מנחת קונסטלציה משפחתית

"התקופה הזו, בין יום הזיכרון לשואה, ליום הזיכרון  לחללי צהל,  ליום העצמאות - היא תקופה עמוסה רגשית לכולנו. אין מישהו במדינה הזו שלנו שפטור...
 
"אני רוצה לספר לכם חווייה שעיצבה חלק גדול מאד מחיי. נכון יותר, הבנתי בדיוק מי אני, מאין אני באה ולאן אני הולכת.
 
"הייתי כבת 17 –  לפני הגיוס ל-צ.ה.ל., שנה לאחר שעלינו ארצה מטרנסילבניה / רומניה.   עד מלחמת 6 הימים, כל יום עצמאות היו מצעדים, כל שנה בעיר אחרת. באותה שנה המצעד היה בבאר שבע, שם הורי גרו. מאחר ולא לכולם היו מכוניות, כמו היום...נכון יותר, לאף אחד לא הייתה מכונית, הבית שלנו התמלא באנשים, שאת חלקם לא הכרתי. ישנו כולם על הרצפה בסלון, כדי שיוכלו ללכת בבוקר ולראות את המצעד.
 
"דודתי  (אחות של בעלה הראשון של אימא, שנרצח כמובן במחנות) ובעלה הגיעו זמן קצר לפני זה ארצה. אותה הדודה, ואחותה שעדיין לא הייתה כאן, עברו את אושוויץ יחד עם אימא שלי, צמודות אחת לשנייה ושומרות אחת על השנייה.
 
"ביום העצמאות, כמובן כולנו יצאנו לתפוס מקום טוב לאורך המסלול. החיילות והחיילים צעדו במדיהם הייצוגיים – ובאמת היו מרשימים. ברומניה היו מצעדים כל יום עצמאות שלהם, ואנחנו צעדנו בבגדי ספורט. היה כיף להיות עם חברות, זה הכול.
 
"פתאום אני רואה את דודה אדית – מתחילה להתנהג משונה. בחיים לא ראיתי דבר כזה. היום אני יכולה להגדיר את זה כ"נכנסה לאמוק". התחילה לרוץ מחייל לחיילת, לחייל, לגעת בהם ולדבר ללא הפסקה, בקולי קולות, בהונגרית: אלה ילדים יהודים???? כולם???? כל כך יפים???? ואין להם אף ארוך???? ויש להם נשק????? והם יכולים להגן על עצמם???????  ואף אחד לא יוכל לקחת אותם בכוח????? ........
 
"אני שמה לב שהידיים שלי רועדות כשאני כותבת את זה....
 
"רוב האנשים מסביב לא הבינו הונגרית. אך כולם התחילו לבכות....זה היה ברור לכולם מה היא צועקת בהתרגשות כזו....."
 

השואה שמלווה אותנו

וגם אני, עכשיו, כשאני עורכת את הטקסט של קתרינה בוכה.
ונזכרת בסיפור דומה שסיפר לי פעם טוני, על אשה זקנה שניגשה אליו פעם, כשהיה בן 19 וחיכה לטרמפ בחיפה על מדים. היא חיבקה אותו, ונישקה אותו, ונתנה לו סוכריות, ואמרה לו 'תודה, תודה!' - ובכתה.
 
ערב יום השואה 2014

לדף הבית ויצירת קשר עם קתרינה פרקש