האמונה בה': הנושא המרכזי של פרשת בשלח

הנושא של פרשת בשלח עולה כבר בפסוק הראשון:
"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם ה' דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא. כי אמר ה': 'פן ינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרימה.' " (שמות יג 17)
ה' לא סומך על בני ישראל. הוא יודע שמול הקושי הקטן ביותר,
מול הפחד הקל ביותר, הם יתחרטו וירצו לחזור למצרים.
הוא ידע שאין אמונה בלבם.
 

אמונה באלוהים בזמנים קשים, וההצלה על ידי נס

המבנה של פרשת בשלח הוא מבנה מעגלי.
הפרשה בנויה ממחזור סיפורים שלכולם אותו המבנה:
קושי > אבדן אמונה מצד בני ישראל > הצלה ניסית עי ה'.
 
בתאור המצב ההתחלתי מקפיד המחבר לציין כי המצב הראשוני הוא טוב – ה' שומר על בני ישראל ומנחה אותם במדבר באמצעות עמודי הענן והאש, המלווים אותם יומם וליל. (שם: 22-21).
ובכל זאת, כשפרעה קרוב בני ישראל אומרים למשה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו, להוציאנו ממצרים?" (שם:11),
 

אמונה באלוהים עי ניסים: קריעת ים סוף (שמות יד-טו)

וה' מציל את בני ישראל, כמסופר בשירת מרים, אותה אנו שרים מדי בוקר בתפילת שחרית (שם טו 19-11),
וכתוב: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שם יד 31) -  
לכאורה, מעשה הנס השיב את אמונתם של בני ישראל בה'.
 

לא מאמין בה'? סיפור מי מרה (שמות טו)

ומיד לאחר שמרים שרה "שירו לה' כי גאה גאה" (שם:21) כתוב "ויסע משה את ישראל מים סוף... ולא מצאו מים... ולא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם... וילינו העם על משה לאמר: 'מה נשתה'?" (שם: 24-22),
ושוב – "ויצעק (משה) אל ה', ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים" (שם:25).
וה', לפי הכתוב, מנצל את ההזדמנות – כינון האמונה מחדש? - כדי להבטיח ש"אם שמוע תשמע לקול ה'... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך..." (שם:26).
 

נסים נוספים בפרשת בשלח: המן והשליו (שמות טז)

ומיד שוב, בתחילת פרק טז, "וילינו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון במדבר, ויאמרו אליהם בני ישראל: 'מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשבע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, להמית את כל הקהל הזה ברעב." (3-2)
בני ישראל מציגים את המוות במצרים כדבר המעיד על אמונה – 'מותנו ביד ה' בארץ מצרים', להבדיל מהנדודים במדבר.
וה' מבטיח: "שמעתי את תלונות בני ישראל. דבר אליהם לאמר: 'בין הערבים תאכלו בשר, ובבוקר תשבעו לחם. וידעתם כי אני ה' אלוהיכם." (שם:12) – ה' מצפה שבני ישראל יאמינו בו לאחר ניסי השליו והמן.
ואכן – בערב מגיע השליו, ובבוקר מופיע המן. (שם: 15-13).
ועדיין, בני ישראל אינם מאמינים, ובמקום לסיים את מנתם, ולבטוח בכך שלמחרת גם יהיה מזון, כמצווה: "איש אל יותר ממנו עד הבוקר" (שם:19), הם 'משאירים קצת בצד', ובאות תולעים ונהיה מגעיל ומשה כועס. (שם:20)
 

הקושי להאמין בה': ימי שישי במדבר (שמות טז)

באותו האופן, ביום שישי יש כמות כפולה של מן, ובניגוד לשאר ימי השבוע, המן נשאר טרי וניתן לאוכלו גם ביום שבת. (שם: 24-22)
ובכל זאת, ביום שבת ישנם מבני ישראל שיוצאים ללקט מתוך ציפיה למצוא מן. (שם:27)
 

איומים ומאבקים בגלל האמונה: מי מסה ומריבה (שמות יז)

בהמשך הנדודים שוב חסרים לבני ישראל מי שתיה, "ויצמא שם העם למים, וילן העם על משה ויאמר: 'למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא'" (שם יז:3).
נראה שהעם לא רק פוחד, הוא גם כועס, ומשה ממש פוחד: "מה אעשה לעם הזה? עוד מעט וסקלוני!" (שם:4)
ושוב, בצור בחורב, ה' מספק לבני ישראל מים לשתות,
וקורא למקום מסה ומריבה "על ריב בני ישראל, ועל נסותם את ה' לאמר: 'היש ה' בקרבנו אם אין'" (שם:7) – הפעם בני ישראל במודע ובפירוש מנסים את ה', משמע – אינם מאמינים בו.
 

המלחמה בעמלק בפרשת בשלח

ממי מסה ומריבה הסיפור המקראי ממשיך ישר למלחמה בעמלק,
ומספר מיד על ה' המציל את העם.
ובכל זאת, נושא האמונה מופיע – בצורה ישירה, במילה שלכאורה היא מיותרת במשפט: "וידי משה כבדים... ואהרון וחור תמכו בידיו... ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש." (שם:12)
ולזכר הנס שעשה ה', משה בונה מזבח וקורא לו "ה' ניסי" (שם:15). 
 

סיכום: קשה להאמין בה'...

הפרשה מסתיימת עם מזבח לה' לכבוד הניסים שעשה, לכאורה – בלי שיהיו תלונות מצד בני ישראל על הפחד מפני עמלק ועל הקושי,
ובכל זאת, אנחנו נשארים עם התחושה של חוסר אמונה.
ונשאלת השאלה – למה ככ קשה לנו להאמין?
ואז איך בכל זאת מגיעים לחוויה הזו של אמונה?
לחופש מפחד שמעניקה האמונה?
 
אז זהו, שיש משהו –
וכתבתי עליו במאמר ההמשך.
 
© מיכל רון, פברואר 2012