מהות הבודהיזם היא פסיכותרפיה

לפי האמת הראשונה של הבודהא הקיום האנושי כרוך בסבל.
נראה לי שעל האמת הזו כולם מסכימים.
כשהבודהא עזב את הארמון בו גדל הוא עשה זאת כדי למצוא את הסיבה לסבל ואת הסוף לסבל, וזה מה שהוא לימד במשך 50 שנים, לאחר שהגיע להארה.
גם הפסיכותרפיה וגם הבודהיזם הן דרכים כדי לטפל בסבל ולהחלץ ממנו.

ולפני שנמשיך - אולי תכתבי לי?
ואשלח לך את המדריך שיעזור לך
ללכת מעבר לפחדים, לבדידות, לכעס ולעצב
 

ההתמחות בפסיכותרפיה של הבודהיזם הטיבטי

הבודהיזם הטיבטי הוא הזרם הבודהיסטי שהכי קרוב לפסיכותרפיה. בבודהיזם הטיבטי עוסקים הרבה ברגשות כמו דיכאון, חרדה וכעס, ומנסים למצוא להם תרופה.
בבודהיזם הטיבטי רואים את האחיזה בעצמי כסיבה העיקרית לדיכאון ולחרדה שאנחנו חווים - אם לא נאמין כל-כך בקיומו העצמאי והמוחלט של העצמי לא נסבול מדיכאון ולא נסבול מחרדה.
אם לא נאמין כל-כך בקיומו העצמאי והמוחלט של העצמי לא נסבול כל-כך כשיקרו לנו דברים 'רעים'. בגלל שאנחנו ככ קשורים לעצמנו, כל דבר נתפס אך ורק מהעיניים של 'האם זה טוב לנו או רע לנו', וכל דבר שנתפס בעינינו כ'רע' גורם לדיכאון.
אבל יש אפשרויות אחרות
 

טיפול בדיכאון לפי פסיכותרפיה בודהיסטית

האחיזה בעצמי היא אותה תפיסה לפיה אני קיימת ואני חשובה.
מובן שברמת המציאות היומיומית אני אכן קיימת. יש לי תעודת זהות ויש לי וגוף, אני יכולה לסבול מדיכאון וחרדה, או לפנות לפסיכותרפיה כדי לטפל בהן, לדוגמא.
ומאידך – האופן שבו אני קיימת אינו תואם את האופן שבו אני תופסת את עצמי כקיימת.
לפי הפסיכותרפיה הבודהיסטית, ברמת המציאות האבסולוטית אין ממש דבר כזה שנקרא 'מיכל', או אולי יש – אבל הוא משתנה בכל רגע.
אם הגוף שלי הוא חלק מה'עצמי' שלי – הרי שהגוף שלי משתנה כל הזמן ובכל רגע. הגוף שלי לא השתנה בן רגע מהגוף של תינוקת בת שעה והפך לגוף שלי כמות שהוא היום, אלא שזה דבר שקרה, וממשיך לקרות, בתהליך שמתרחש בכל רגע ורגע.
באותו האופן, גם המחשבות שלי משתנות כל הזמן, וכך גם הרגשות שלי, הדיכאון שבו אני רוצה לטפל, וכל היבט אחר של מה שהייתי יכולה לכנות בשם 'אני'.
האחיזה בעצמי, אם כן, היא לחשוב שאני והרגשות שלי קיימים כמשהו אבסולוטי ומוחלט, משהו שאינו משתנה. (לפי ההינדואיזם, אגב, אכן קיים דבר כזה. זו הנשמה, או ה'אטמן'. ור' מאמר אחר שלי בנושא – Buddhism, Hinduism, and the Human Soul.)
לפי הבודהיזם אותה אחיזה בעצמי היא טעות, וטעות זו מובילה אותנו לכל הסבל שאנחנו חווים בעולם הזה – לכל הדיכאון ולכל החרדה. לפי הפסיכותרפיה הבודהיסטית - הטיפול הכי טוב לדיכאון הוא לשנות את מידת ההאחזות בעצמי שלך.
 

איך מתרחש הטיפול בפסיכותרפיה בודהיסטית

הבעיה עם הפסיכולוגיה הקונבנציונלית היא שתכופות גם ההבנה אינה מספקת הקלה או שיפור במצב. לעומת זאת, בפסיכותרפיה בודהיסטית, ברגע שאני רואה את עצמי כישות בעלת קיום עצמאי אני מבחינה את עצמי ומבדילה את עצמי משאר התופעות בעולם – הטבע, החיות, הצמחים ואנשים אחרים.
בעצם, ברגע שעשיתי את האבחנה 'אני קיימת' יצרתי את הבסיס לתפיסה הדואליסטית לפיה יש 'אני והם', אנשים ותופעות שהם 'בעדי ונגדי', 'טובים ורעים', גורמים לאושר וגורמים לדיכאון ולחרדה, וכד'.
ואולי זה לא ככה?
 

מדוע לפי הבודהיזם כולנו זקוקים לפסיכותרפיה

ברגע שהשתרשה בדעתי האבחנה בין 'אני' ובין 'הם' – כל אותם דברים שאינם 'אני' משאירים אותי לבד. לכן אני נכנסת לדיכאון, לכן אני פוחדת שאותם אנשים שאינם אני יפנו נגדי, ואז עולה החרדה. וכל זה הוא בלתי נמנע – כי אני כבר רואה את הכל בצורה דיכוטומית, וכך אני מחלקת את העולם, כשמצד אחד יש את מיכל, ומהצד השני – את כל השאר.
אני מפסיקה להיות עוד תופעה שקיימת ביקום, עוד גרגר חול בים, עוד מולקולת מים באוקינוס, עוד אינדיבידואל באנושות, עוד אדם בהיסטוריה. התודעה שלי מפרידה אותי מאחרים.
אפילו כשאני מוקפת אנשים, חיות, צמחים וחפצים, בדירה, בבניין, בעיר, בארץ, בעולם, בזמן, פתאום יש לי את היכולת להרגיש 'לבד'!
כשמרגישים לבד נכנסים לדיכאון, ולכן טיפול בדיכאון צריך לכלול גם התייחסות לעובדה שאולי אני לא לבד בעולם, שאני ממש שייכת וממש חשובה – גם איני מרגישה כך כרגע.
כשאני מרגישה שיש אותי לבד ומולי את כל השאר – החרדה היא בלתי נמנעת, ולכן גם טיפול בחרדה צריך לבדוק האם באמת זה מה שאני חושבת ומאמינה – גם ברמה המודעת.
הנקודה היא שדיכאון וחרדה הם רק תוצאה, בלתי נמנעת אמנם, אך רק תוצאה! של נקודת מבט מסויימת, של תפיסה מסויימת, של אמונה מסויימת בדבר התוקף של היגד מסויים – שאני 'קיימת' בצורה מסויימת - אבסולוטית ומובחנת מאחרים.
בפסיכותרפיה בודהיסטית לומדים לראות ולחוות את הדברים בצורה אחרת, וכך הטיפול בדיכאון קורה באופן טבעי – כשהבסיס לחווית הדיכאון משתנה לחוויה של שייכות, ושל משמעות החיים שלי עבור אנשים אחרים שאיתם אני בקשר קרוב ומעצים.
 

הסיבה לחרדות לפי פסיכותרפיה בודהיסטית

לפי הפסיכותרפיה הבודהיסטית, גם החרדה היא תוצאה בלתי נמנעת של האמונה בקיום 'עצמי' שהוא נבדל משאר העולם.
מאליו מובן שיש לי הרבה פחות כוח ממה שיש לאיתני הטבע, לחיות, או לאנשים אחרים – ביחד או לחוד, ואותה חולשה מובחנת גורמת לחרדה.
המים אינם פוחדים להפוך לקרח. העננים לא פוחדים 'לאבד' מים כשיורד גשם. חיות לא פוחדות להזדקן. ואנשים אחרים לא בהכרח מרגישים חרדה מדברים שמפחידים אותי. אבל צורת חשיבה מסויימת בהחלט מעלה חרדה בפני כל אפשרות של שינוי, והיות והשינוי הוא בלתי נמנע – גם החרדה בלתי נמנעת.
 
בכל תחום שבו אינני מרגישה שייכת לעולם הסיבה לכך היא שאני יצרתי אבחנה ביני ובין העולם. מנקודה זו ואילך אני פוחדת שאותה ישות שאני מרגישה שייכת אליה תיפגע או תאבד, או שכל מי שאינו אני יתקיף אותי – וזה כבר בסיס מעולה לחרדות.
אם אני מרגישה שייכת לגוף שלי אני פוחדת שהוא יפגע. אם אני מרגישה שייכת למדינת ישראל אני מודאגת לגבי מצבה הבטחוני.
אם היה לי ברור שאני נשמה, ולא גוף, לא הייתי מוטרדת כל-כך ממצבי הגופני.
אם הייתי רואה את עצמי באמת כאזרח העולם, מצבה של מדינת ישראל לא היה מעסיק אותי כל-כך.
כמו שמי שאין לו אוטו לא מתעניין במחירי ביטוח הרכב ולא מודאג מעליית מחירי הדלק...
כך, לפי הפסיכותרפיה הבודהיסטית, במסגרת הטיפול בדיכאון וחרדה לומדים לראות את הדברים אחרת ולחוות אותם אחרת, וכך כל חווית החיים משתנה לטובה.
 

סיכום: למה הפסיכותרפיה הבודהיסטית מאפשרת צורה חדשה של טיפול פסיכותרפיה

אינני יודעת אם הנשמה קיימת או לא.
מחד, ברור לי שכולנו משתנים בכל רגע.
מאידך, גם ברור לי שיש משהו שמחובר מאוד לאלוהים ובוחר לשוב ולבוא הנה כדי להפוך מושלם יותר ויותר, למרות שכבר מלכתחילה הוא מושלם. אפשר לקרוא לזה גלגול נשמות.
שי טובלי הגדיר זאת – 'החיים משחקים משחק עם עצמם. הם נפרדים מעצמם כדי לשוב ולהתמזג עם עצמם'.
כשאותו מסע לשלמות כרוך מעלה אצלי דיכאון וחרדה, עוזר לי לפעמים אם אני מצליחה לזכור שהוא לא באמת קיים באופן שבו הוא נראה לי.
 
מזמינה אותך שוב לכתוב לי,
ואשלח לך את המדריך שיעזור לך
להרגיש יותר טוב (:

אם יש לך שאלות נוספות, אפשר ליצור איתי קשר דרך הלינק הזה

© מיכל רון, מרץ 2008